בין ברלין לזיכרון המשפחתי : "קיר זכוכית" מציגה דרמה על עבר שלא מרפה
תיאטרון בית ליסין מעלה את "קיר זכוכית", מחזה מאת אורן יעקובי ובבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, שמפגיש על הבמה בין דרמה משפחתית אינטימית לבין שאלות של זיכרון, זהות וטראומה בין -דורית. במרכז העלילה ניצבת חיה, רקדנית צעירה שעזבה לברלין והחלה לבנות לעצמה חיים חדשים, הכוללים קריירה מצליחה והריון שהיא בוחרת לשמור בסוד. אלא שהמרחק מהבית אינו מוחק את שנשאר מאחור.
לאחר שנתיים של נתק, אמה של חיה מגיעה במפתיע לברלין כדי לממש את צוואתו הלא שגרתית של אבי, ניצול שואה. המפגש המחודש בין האם, הבת והאח הופך במהרה למסע רגשי טעון, שבו נחשפים סודות משפחתיים, משקעים ישנים וזיכרונות שלא באמת נעלמו. בדרך נאלצים בני המשפחה להתמודד לא רק עם היחסים בינהם אלא גם עם שאלות רחבות יותר על הדור השני והשלישי לשואה ועל האופן שבו העבר ממשיך לעצה את ההווה.
אחד המהלכים הבלוטים של "קיר זכוכית הוא הבחירה להציב את העלילה דווקא בברלין עיר שמגלמת בעת ובעונה אחת גם עבר היסטורי כבד וגם אפשרות לחיים חדשים. עבור חיה, ברלין היא ניסיון לברוח ממטען משפחתי חונק ולנסח זהות חדשה, חופשית יותר, עבור האם ועבור ההיסטוריה שהיא נושאת איתה ברלין היא זירת עימות בלתי נמנעת עם זיכרון, אובדן ושאלות שייכות. הפער הזה בין הרצון להתקדם לבין העבר שמסרב להישאר מאחור הוא לב ההצגה, והוא מקבל ביטוי הן ביחסים בין הדמויות והן במרחב שבו הן פועלות.
ההצגה עוסקת במפורש בטראומה בין – דורית לא כאמירה מופשטת, אלא ככוח שמחלחל אל שפת היומיום, אל מערכות היחסים, אל הפחדים ואל ההחלטות האינטימיות ביותר. השואה אינה מוצגת כאן כרקע היסטורי, אלא כזיכרון חי שנמצא בחדר גם כשאיש אינו מדבר עליו במפורש. "קיר זכוכית שואלת מה קורה לילדים ולנכדים של ניצולי השואה, כיצד גדלים לתוך זיכרון שאינו שלהם ובכול זאת מגדיר אותם, איך אפשר להקים משפחה חדשה כשמעליה מרחפים שתיקה, אשמה, כאב ותחושת שליחות היסטורית.
לצד העיסוק בנושאים כבדים, "קיר זכוכית" אינה נשענת רק על דרמה טעונה, אלא משלבת גם הומור, אירוניה ורגעים של אבסורד. המהלך הזה אינו מקרי: דווקא באמצעות קלילות יחסית, דיאלוגים חדים ומצבים קומיים, המחזה מצליח לגעת בכאב בלי להפוך למונולוג זיכרון כבד. השילוב בין מצחיק למכאיב, בין אינטימי להיסטורי , מאפשר להצגה לנסח שיחה אנושית מאוד על משפחה ישראלית אחת ובו בזמן גם על סיפור ישראלי רחב בהרבה.
מעבר לעלילה , "קיר זכוכית נשענת על מבנה של עימות משפחתי שבו כל דמות מגלמת עמדה אחרת כלפי העבר: מי שמנסה לברוח ממנו , מי שנאחז בו, מי שנושא אותו בלי לדעת כיצד לפרק אותו, ומי שמגלה שהוא עדין קובע את חייו גם כשנדמה לו שהמשיך הלאה. הצוואה שמניעה את העלילה פועלת לא רק כטריגר דרמטי, אלא גם כמנגנון שמכריח את בני המשפחה להביט מחדש באב, בסב ובסיפור שהם מספרים לעצמם על מי היו ומה הותירו אחריהם. במובן הזה, שם ההצגה "קיר זכוכית" מרמז היטב על המחיצה השקופה שקיימת בתוך המשפחה, כזו שמאפשרת לראות זה את זה , אבל לא באמת לגעת, לדבר או להבין עד הסוף.
בסופו של דבר, "קיר זכוכית מבקשת לבחון לא רק את משקל הזיכרון, אלא גם את האפשרות של תיקון. היא עוסקת בשאלה האם אפשר לשבור דפוסים משפחתיים, לדבר חדש על מה שהודחק, ולהניח לעבר מבלי למחוק אותו. דרך סיפור על האם, בת ,אח וסב שאיננו, היא מציעה מבט רגיש על המחיר של השתיקה, על הקושי להשתחרר מהיסטוריה, ועל התקווה שאולי דווקא העימות עם הפצעים הישנים הוא מה שמאפשר להתחיל לסדוק את קיר הזכוכית שבין בני המשפחה.
המסר המרכזי של ההצגה "קיר זכוכית" הוא שהעבר המשפחתי ובמיוחד טראומות לא פתורות לא באמת נשארים מאחור, גם כשעוברים מקום, משנים שפה או בונים חיים חדשים.
מאחורי הסיפור המשפחתי עומדת אמירה רחבה יותר אי אפשר להתנתק מההיסטוריה האישית או מהזיכרון הקולקטיבי רק באמצעות מרחק גיאוגרפי או שתיקה. מה שלא מדובר ומעובד בתוך המשפחה ממשיך להשפיע על מערכות היחסים, על הבחירות ועל הזהות של הדורות הבאים.
ובסופו של דבר יש במסר גם תקווה. ההצגה מציעה שהשבר לא נועד להישאר סגור. עצם המפגש המחודש, גם אן הוא קשה וכואב , הוא כבר התחלה של תיקון. רק דרך שבירת השתיקה אפשר להתחיל לסדוק את "קיר הזכוכית" , גם אם לא מצליחים לשבור אותו לגמרי.
עבודת המשחק של אורנה רוטנברג והגר אנגל בולטת במיוחד משום שהיא מעצבת את לב הקונפליקט המשפחתי במחזה. אורנה רוטנברג, מגלמת את האם מביאה לבמה דמות טעונה, קשוחה לכאורה אך מלאה כאב, אשמה והדחקה, המשחק שלה יוצר תחושה של אישה שנושאת בתוכה עבר כבד, ולכן ברגעים שבהם היא שותקת או מגיבה באיפוק, מורגש המתח הרגשי מתחת לפני השטח. מולה, הגר אנגל, בתפקיד חיה , מגלמת דמות צעירה, עצמאית ופגועה, שנעה בין רצון להתרחק מן המשפחה לבין חוסר יכולת להשתחרר ממנה באמת. אנגל מביאה לדמות שילוב של פגיעות, כעס ורוך , וכך הופכת את חיה לדמות אמינה ומורכבת. הכוח של השתיים הוא בעיקר בדינמיקה בינהן: הן בונות מערכת יחסים של אם ובת שיש בה אהבה , טינה, שתיקה ופצע ישן שלא הגליד. דרך המבטים העימותים והמעברים החדים בין ציניות לרגש. שתי השחקניות מצליחות להמחיש את "קיר הזכוכית" הרגשי שמפריד בין הדמויות , קיר שקוף אך בלתי עביר.
צוות השחקנים כולל את אורנה רוטנברג, הגר אנגל, אבירם אביטן / דאלי שכנאי , רוברט הניג ואוראל לוי.
